הלב לא יכול להישאר אדיש מול החוגגים ברומניאדה
מופע כליזמרים, הגרלת פרסים אכזרית, בדיחות שוביניסטיות, אבל גם געגועים מרגשים למולדת וזמר אחד שגרם לכולם לבכות. ביקור ברומניאדה באילת.
האתגר הראשון בדרך לסיקור הרומניאדה היה לצלוח את מחסום אשת הפלדה מטימישוארה — ליליאנה מרעי, ראש מחלקת רומניה בחברת התיירות החיפאית ב.ד גרייבר, שמארגנת את הפסטיבל. "אז מי רומני מביניכם, לא הבנתי", היא חקרה ביובש, בסגנון הסקוריטטה, כשהתקשרתי להזמין מקומות. "אשתי", מיהרתי להשיב, ולא ציינתי שהיא רק רבע רומנייה מצד סבתה. לא הזכרתי גם את העיתון ששלח אותי, כי לא רציתי למשוך תשומת לב מיוחדת. "היא עולה חדשה? היא מכירה את האמנים?" היא ניסתה להבין מה הסטייה שלנו. תשובותי הסתומות והחלקיות לא שיכנעו אותה, אבל אחרי שספגה כמה עשרות ביטולים כנראה לא יכלה להרשות לעצמה להיות בררנית. כרטיס האשראי גוהץ, ו–1975 שקל (לא כולל טיסות לאילת וחזרה) החליפו ידיים. מקומנו ברומניאדה ה–14 הובטח.
הגענו ביום השני של הפסטיבל. זה היה ביום שישי לפני שבוע בבוקר, ואילת היתה שטופת שמש וקדחת קניות. מתברר שהעיר הפכה לדיוטי פרי ענק. את בסטות התירס־על־גחלים והשם שלך על גרגיר אורז בטיילת החליפו אינספור מתחמי מסחר, כמו "אייסמול", שם מתקיימת - לפי הפרסומת על כוס הנייר שקיבלנו כבר בטיסה- "מלחמת מחירים, יותר זול מחו"ל והכי זול בישראל, המון מתחרים והלקוחות מרוויחים". בדרכנו הקצרה ברגל משדה התעופה למלון חלפנו על פני עוד ועוד סניפים נוצצים של רשתות אופטיקה, מחשבים, בגדים ומוצרי תינוקות. מוכרים בפתח החנויות דירבנו אותנו להיכנס. האווירה הקדחתנית מזכירה את ג'יימס ריצ'רדסון - קנה מהר והרבה כי מקיזים לנו כאן את הדם במחיר השכירות.
להמשך קריאה >>